<h1>ספר הנייר הלכ' נדה</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ונפרש בע"ה דיני הפרשה אשר חייב אדם לפרוש מאשה סמוך לווסתה. והזהרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן, וכמה, עונה, יום או לילה [ס"ג ע"ב]. ומדקדוקי רבותינו שמעינן דאשה שרגילה ביום קבוע, כגון כל יום ר"ח או בזמן אחר, אם רגילה לראות בתחילת הלילה או באמצעיתה או בסופה אסור לשמש כל אותו הלילה אולי תראה, ומותר לשמש כל היום [שלפניה] אפילו בסופו, וכל יום שלאחריה אפילו בתחילתו. וכן אם רגילה לראות ביום, דין אחד כלילה. וכל אשה שהיא טהורה, אינה צריכה לבדוק לא שחרית ולא ערבית ולא בשעת תשמיש. ולא מיבעיא אם יש לה ווסת דאינה צריכה בדיקה, אלא אפילו אין לה ווסת וזמן קבוע לראייתה אינה צריכה בדיקה כלל, דכל לבעלה לא צריכה בדיקה, וכן הלכה. ואשה שהיא בחזקת טהרה לבעלה והלך למרחק, מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואין צריך לשאל לה, אפילו מצאה ישנה. ואשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני [אינה] נאמנת, וצריכה לספור ז' ימים נקיים ותטבול בליל שמיני. ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כגון שאמרה הייתי בושה מאחותי או מאמי, או לא היה בי כח לסבול תשמיש. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאה דם. הגהה. שמואל בעי לאזקוקי עם אתתיה, אמרה ליה טמאה אני, למחר א"ל טהורה אני, א"ל אתמול טמאה השתא טהורה, א"ל אתמול לא הוה בי חיילא, השתא (כי) הוה בי חיילא, והיינו דאמרי רבנן ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ירושלמי [כתובות פ"ב ה"ה].
<h2>דף טו:</h2>
ונפרש בע"ה דיני הפרשה אשר חייב אדם לפרוש מאשה סמוך לווסתה. והזהרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן, וכמה, עונה, יום או לילה [ס"ג ע"ב]. ומדקדוקי רבותינו שמעינן דאשה שרגילה ביום קבוע, כגון כל יום ר"ח או בזמן אחר, אם רגילה לראות בתחילת הלילה או באמצעיתה או בסופה אסור לשמש כל אותו הלילה אולי תראה, ומותר לשמש כל היום [שלפניה] אפילו בסופו, וכל יום שלאחריה אפילו בתחילתו. וכן אם רגילה לראות ביום, דין אחד כלילה. וכל אשה שהיא טהורה, אינה צריכה לבדוק לא שחרית ולא ערבית ולא בשעת תשמיש. ולא מיבעיא אם יש לה ווסת דאינה צריכה בדיקה, אלא אפילו אין לה ווסת וזמן קבוע לראייתה אינה צריכה בדיקה כלל, דכל לבעלה לא צריכה בדיקה, וכן הלכה. ואשה שהיא בחזקת טהרה לבעלה והלך למרחק, מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואין צריך לשאל לה, אפילו מצאה ישנה. ואשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני [אינה] נאמנת, וצריכה לספור ז' ימים נקיים ותטבול בליל שמיני. ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כגון שאמרה הייתי בושה מאחותי או מאמי, או לא היה בי כח לסבול תשמיש. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאה דם. הגהה. שמואל בעי לאזקוקי עם אתתיה, אמרה ליה טמאה אני, למחר א"ל טהורה אני, א"ל אתמול טמאה השתא טהורה, א"ל אתמול לא הוה בי חיילא, השתא (כי) הוה בי חיילא, והיינו דאמרי רבנן ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ירושלמי [כתובות פ"ב ה"ה].
<h2>דף יט.</h2>
הנדה הרי היא כשאר עריות. המערה בה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב כרת, ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד, [שהבת] מטמאה בנדה [ואפילו ביום לידתה]. [אחד] הבא על הנדה כל ז' ימים ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון, ואחד הבא על היולדת זכר כל שבעה ועל היולדת נקיבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי ספירתה וימי זובה, הכל בכרת, שנאמר [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה, ובזבה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה [שם], וביולדת [זכר] כתיב [כימי נדת דותה תטמא וביולדת נקיבה] וטמאה שבועים כנדתה והיכא דלא טבלו במי מקוה, הבא על אחת מהן אפילו לאחר כמה שנים חייב כרת, שנאמר [שם ט"ו] ורחצו במים, בניין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול. אבל הגוים אין חייבין עליהן משום נדה. הגהה. אלה דברי נופך. האשה מטמאה באונס בין לנדה בין לזבה, כגון שקפצה ממקום למקום או ראתה בהמה או עוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראתה דם, הרי זו נטמאה. ואפילו בטיפת דם כחרדל הרי זו טמאה. כל הנשים מטמאות בבית החיצון, ואפילו לא יצא ולא שתת לארץ מאחר שנעקר מן המקור. משל משלו חכמים באשה, הרחם שבו נוצר הולד הוא הנקרא מקור, ודם נדה וזבה יוצאין ממנו, וקורין לו חדר. וצואר הרחם הוא מקום שמתקבץ ראשו בשעת העיבור שלא יפול הוולד ונפתח הרבה בשעת הלידה, וקורין אותו פרוזדור שהוא שער לרחם. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים, אלא רחוק ממנו שני אצבעות. ולמעלה מן החדר והפרוזדור בין שניהם הוא הנקרא עלייה, והוא המקום שיש בו שני ביצים של אשה שבהם מתבשל השכבת זרע. וכמו נקב פתוח לגג פרוזדור וקורין אותו לול, והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה. דם הבא מן החדר כולו טמא, חוץ מדם טוהר. ודם העלייה כולו טהור כמו שאר דם מכה, וכל הני מילי לדידהו. חמשה דמים טמאים באשה, והשאר טהור. ואלו הן, האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג. האדום הוא כעין של עמוד היוצא ראשון מדם ההקזה של בני אדם, נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה. השחור כעין דיו יבש. כקרן כרכום (ככדור) [כברור] שבו, ומקיף הדם ל(מ)עלה האמצעי שבקנה האמצעי. כמימי אדמה, יביא אדמה מבקעת סיכני ומציף עליה מים ועוכרן. ארבע מראות הללו, אם מראה הדם כמראה אחד מהם או עמוק מהם טמא, היה דיהה במראה הרי זה טהור. כיצד, היה הדם (ה)שחור יותר מן הדיו טמאה, היה פחות ממנו כגון שהיה מראהו כמראה הזית או הזפת או העורב הרי זה טהור. וכן כולם. עכ"ל.
<h2>דף ל.</h2>
היולדת. בזמן הזה דלא בקיאינן בגמר יצירת הוולד, אשה שילדה וולד בר קיימא או נפל או שפיר אחר ארבעים יום, קיימא לן [כ"א ע"ב] דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם והויא כאילו יולדת בזוב אפילו לא תראה בהם ותשב שבעה לזכר ושבועים לנקיבה, ואם ספק תשב לנקיבה י"ד. וימי טוהר לזכר הם מ' יום עם הי"ד. וצריכה לספור ז' נקיים עד שתטבול, דביומי (דטבילה) [וטבילה] תלה רחמנא כבית הילל [ל"ה ע"ב]. ואחרי שתספור ז' ימים נקיים תטבול, ותשמש עד מלאת ארבעים לזכר משילדה או שמונים לנקיבה. וביום שיכלו הארבעים לזכר ושמונים לנקיבה, בלילה שהוא אור ארבעים ואחד או לשמונים ואחד לא תשמש, שהיא תחילת(ה) [ה]נדה, ואפילו לא ראתה (ו)אולי תראה, ומאחר שרגילה לראות בימי טהרה תמשך ראייתה גם בימי נדה, ואותו דם הוי דם נדה גמור, ולפיכך אסורה לשמש כל אותה הלילה שהיא עונה. ואשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' נקיים וראתה קודם שטבלה אינה סותרת ספירתה, כיון שלא ראתה בימי ספירה, ונכנסה בימי טוהר, וטובלת ומשמשת. אמנם רבינו יצחק אומר דאין נכון לעשות כן, עד שתספור עוד ז' נקיים אחרים, כי גם לדברי גאוני ארץ הערב אוסרין לשמש בימי טוהר כשראתה. אבל לאחר ימי טוהר אם ראתה אחר הספירה קודם שתטבול צריכה שבעה נקיים, שאפילו אם טבלה וראתה צריכה שתשב ז' נקיים, כ"ש בלא טבלה. האשה שאמרה תורה שטהורה לבעלה אחר ז' לזכר או שבועים לנקיבה, הם היו בימי אבותינו הקדמונים שהיו בקיאין בסוד התורה, ואפילו נשיהם היו בקיאות בדבר, אבל בזמן הזה אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתספור ז' נקיים אחר הז' לזכר או שבועים לנקיבה. לפיכך האשה בזמן הזה, אחר שעברו שבעה לזכר או י"ד לנקיבה, אם פסקה ז' נקיים הן הם ימי ז' ימי טומאה של זכר או י"ד לנקיבה, כגון שלא ראתה אחר הלידה כלל, מותרת לבעלה כל ימי טוהר, שהם ל"ג לזכר וס"ו לנקיבה, שכך שנו חכמים [ל"ז ע"א] ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה. ואי נמי אם פסקה ג' ימים או ד' אחר הלידה מוסיפה עליהם שאר ימים נקיים בימי טוהר ומותרת לבעלה, וכן הלכה. אבל אם לא פסקה ז' ימים ובאו ימי טוהר, עדיין היא בטומאה כל ימי טוהר, עד שתפסוק ז' נקיים מדם, לא בימי טומאתה ולא בימי טהרה שלה. וכן הלכה למעשה, ואין לסור ממנה ימין ושמאל. ע"כ דברי רבינו סעדיה גאון. וסובר ימי לידה שאינה רואה בהם עולין לספירת זיבתה. וכן פסק גאון העולם רבינו שלמה, ורבינו חננאל איש רומי, ותשובות רב יצחק האלפסי. וכן בשאלתות דרב אחאי פוסקין דימי לידה שאינן רואין בהן עולין. וגם בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון, וזה לשונו, והיכא דלא חזאי דם בתוך ימי לידתה לזכר ולנקיבה אינון יומיא עולין לספירת זיבה, וכן מנהג לעולם, וכן הלכה. ע"כ לשון ה"ג. ורבינו יעקב חולק עלי' ופוסק כאביי דאמר אינן עולין, והביא כמה ראיות לדבריו. ולראיותיו יש להקשות דהא קים לן הלכה כרב דאמר מעיין אחד הוא [ל"ה ע"ב], וקיימא לן כבית הלל דאמר [שם] ביומי וטבילה תלא רחמנא, ואם כן מאחר שמעיין אחד א"כ היא בטומאתה עד שתטבול. ולדברי ר"ת היתה צריכה שתי טבילות, אחד כשכלו ימי לידתה ז' לזכר או י"ד לנקיבה שתוכל לספור אחר כך ז' נקיים בטהרה, ואחת אחר הספירה להתירה לבעלה, דאם לא טבלה עדיין היא בטומאתה מאחר שמעיין אחד הוא. וה(י)לך אחר הרוב. אמנם מקצת חכמים החמירו לעצמם כר"ת מאחר שיצא מפיו. עד כאן דיני יולדת.
<h2>דף לג.</h2>
ובזמן הזה שנתמעטו הלבבות ורבו הספיקות, והנשים אינן פיקחות ואין להן לב לדעת מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה, קבלו עלייהו חומרא דרבי זירא, דאמר רבי זירא [ס"ו ע"א] בנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, ולאו דווקא כחרדל אלא אפילו במשהו. הלכך בזמן הזה כל הנשים מחזקינן להן כזבות, ואם תראה טיפת דם משהו תשב עליה שבעה נקיים. וביום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב, ותשים סדינים לבנים או בדוקים מכתמים במטתה, ובקומה למחרת ממטתה תלבש חלוק לבן. ובחורף שהיא נעורה הרבה בלילה תלבש חלוק לבן מיד אחר הבדיקה של ערבית או נקי מכתם. ותתחיל לספור שבעה נקיים, ויום שפוסקת בו אינו מן המניין. וצריכה לבדוק עצמה ולהכניס בגד נקי ולבן או מוך ברחמה בעומקי אותו מקום ולהוציאו, ולראות אם ניכר בו שום אדמומית. כן תעשה כל שבעה ימי הספירה שחרית כשתקום ממטתה, וערבית כשתלך לבית הכנסת. ואם תמצא שום אדמומית במטלית שבדקה בו או בחלוקה או בסדינה, סותרת כל מה שספרה, וצריכה לספור ז' נקיים ממחרת אותו יום והלאה. ואם שכחה ולא בדקה עצמה רק כשפסקה לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה, ולא בדקה עד יום [שמיני, או שפסקה לערב ולא בדקה למחרת עד יום] השביעי שחרית וערבית, אעפ"י דקיימא [לן] כרבי אליעזר [ס"ח ע"ב] דאמר דהרי הן בחזקת טהרה, אין לסמוך על זה, אלא צריכה אפילו בדיעבד שלא יהא יותר מחמשת ימים בין בדיקה לבדיקה אם לאו שנאנסה. ואם לא בדקה רק ביום שפסקה וביום ראשון של ספירה לא בדקה עד המחרת, אין לומר שהיא בחזקת טהרה, דלאו תחילתו איכא, ומתחלת לספור מיום הבדיקה שהוא יום שני לפסיקתה. ואותן השבעה ימים מספירה הם נקראין ימי ליבונה, ואסורה ליגע לבעל אפילו באצבע קטנה, כדאמר אליהו לההיא אתתא [שבת י"ג ע"ב]. ורבינו שלמה עליו השלום היה נזהר מלהושיט חפץ או מעות או מפתח מידו לידה. ולישן במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, או לאכול זה אצל זה או זה לפני זה, אסור. אמנם אם יש הפסק על השולחן בין זה לזה מותר. ולעולם תהיה בטומאתה אפילו לאחר ימי הספירה עד שתטבול בלילה, כאשר נבאר בע"ה. הגהה. אלה דברי רבינו משה [פי"א הי"ד], זה שתמצא בכמה מקומות שהנדה יושבת (שלשת) [שבעת] ימים שלמים בנדתה ואעפ"י שלא ראתה דם אלא יום אחד, ואח"כ תשב ז' ימי נקיים אחריהם, אין זה מנהג אלא טעות, והמורה טעה, כי מיד אשר פסקה תשב בז' ימי ליבון. וכן זה תמצא בכמה מקומות שיולדת זכר לא תשמש כלל עד מ' ונקבה עד שמונים ואעפ"י שלא ראתה דם אלא בתוך הז', אין זה אלא טעות ודרך מינות באותן מקומות, ומן הצדוקים למדו דבר זה, כי מיד שפסקה תמנה ז' ימי ליבון, ואם תראה אחרי' עד סוף מ' או פ' הכל דמי טוהר, ומותר לכופן כדי להוציא מלבן להחזיק בדברי חכמים שתספור ז' נקיים כמו שביארנו. ומותר להתקשט בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה. עכ"ל. ועד הנה דברנו באשה שלא שמשה עם בעלה בליל ראייתה, ולא קודם לכן ג' ימים. אבל אם שמשה ואח"כ ראתה דם, לא מבעיא אם ראתה ג' רצופים שלא תתחיל לספור ביום הרביעי, דבעינן שש עונות שלימות לילה ויום, ואולי תפלוט גם ביום הרביעי שכבת זרע ותטמא מן התורה, דק"ל [ל"ג ע"ב] דפולטת שכבת זרע כרואה דם מטמאה, אלא אפילו לא ראתה אחר תשמישה רק יום אחד, לא תתחיל לספור עד יום חמישי. ואפילו לא שמשה נמי, אומר השר משאנ"ץ ז"ל דתמתין עד יום חמישי, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה. ואם רוצה להתחיל לספור ממחרת הראייה בשמשה קודם לכן, יש מתירין בעניין זה שתכניס מוך נקי או בגד רך באותו מקום, ותקנח היטב השכבת זרע או תרחץ בחמין, ואז תפלוט על ידי החמין. אמנם אומר רבינו יצחק כי אין לסמוך על זה הקינוח, כי לפעמים לא תקנח יפה אם נכנסה השכבת זרע במקור, ואין לנו להקל כל כך.
<h2>דף לז.</h2>
היולדת. בזמן הזה דלא בקיאינן בגמר יצירת הוולד, אשה שילדה וולד בר קיימא או נפל או שפיר אחר ארבעים יום, קיימא לן [כ"א ע"ב] דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם והויא כאילו יולדת בזוב אפילו לא תראה בהם ותשב שבעה לזכר ושבועים לנקיבה, ואם ספק תשב לנקיבה י"ד. וימי טוהר לזכר הם מ' יום עם הי"ד. וצריכה לספור ז' נקיים עד שתטבול, דביומי (דטבילה) [וטבילה] תלה רחמנא כבית הילל [ל"ה ע"ב]. ואחרי שתספור ז' ימים נקיים תטבול, ותשמש עד מלאת ארבעים לזכר משילדה או שמונים לנקיבה. וביום שיכלו הארבעים לזכר ושמונים לנקיבה, בלילה שהוא אור ארבעים ואחד או לשמונים ואחד לא תשמש, שהיא תחילת(ה) [ה]נדה, ואפילו לא ראתה (ו)אולי תראה, ומאחר שרגילה לראות בימי טהרה תמשך ראייתה גם בימי נדה, ואותו דם הוי דם נדה גמור, ולפיכך אסורה לשמש כל אותה הלילה שהיא עונה. ואשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' נקיים וראתה קודם שטבלה אינה סותרת ספירתה, כיון שלא ראתה בימי ספירה, ונכנסה בימי טוהר, וטובלת ומשמשת. אמנם רבינו יצחק אומר דאין נכון לעשות כן, עד שתספור עוד ז' נקיים אחרים, כי גם לדברי גאוני ארץ הערב אוסרין לשמש בימי טוהר כשראתה. אבל לאחר ימי טוהר אם ראתה אחר הספירה קודם שתטבול צריכה שבעה נקיים, שאפילו אם טבלה וראתה צריכה שתשב ז' נקיים, כ"ש בלא טבלה. האשה שאמרה תורה שטהורה לבעלה אחר ז' לזכר או שבועים לנקיבה, הם היו בימי אבותינו הקדמונים שהיו בקיאין בסוד התורה, ואפילו נשיהם היו בקיאות בדבר, אבל בזמן הזה אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתספור ז' נקיים אחר הז' לזכר או שבועים לנקיבה. לפיכך האשה בזמן הזה, אחר שעברו שבעה לזכר או י"ד לנקיבה, אם פסקה ז' נקיים הן הם ימי ז' ימי טומאה של זכר או י"ד לנקיבה, כגון שלא ראתה אחר הלידה כלל, מותרת לבעלה כל ימי טוהר, שהם ל"ג לזכר וס"ו לנקיבה, שכך שנו חכמים [ל"ז ע"א] ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה. ואי נמי אם פסקה ג' ימים או ד' אחר הלידה מוסיפה עליהם שאר ימים נקיים בימי טוהר ומותרת לבעלה, וכן הלכה. אבל אם לא פסקה ז' ימים ובאו ימי טוהר, עדיין היא בטומאה כל ימי טוהר, עד שתפסוק ז' נקיים מדם, לא בימי טומאתה ולא בימי טהרה שלה. וכן הלכה למעשה, ואין לסור ממנה ימין ושמאל. ע"כ דברי רבינו סעדיה גאון. וסובר ימי לידה שאינה רואה בהם עולין לספירת זיבתה. וכן פסק גאון העולם רבינו שלמה, ורבינו חננאל איש רומי, ותשובות רב יצחק האלפסי. וכן בשאלתות דרב אחאי פוסקין דימי לידה שאינן רואין בהן עולין. וגם בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון, וזה לשונו, והיכא דלא חזאי דם בתוך ימי לידתה לזכר ולנקיבה אינון יומיא עולין לספירת זיבה, וכן מנהג לעולם, וכן הלכה. ע"כ לשון ה"ג. ורבינו יעקב חולק עלי' ופוסק כאביי דאמר אינן עולין, והביא כמה ראיות לדבריו. ולראיותיו יש להקשות דהא קים לן הלכה כרב דאמר מעיין אחד הוא [ל"ה ע"ב], וקיימא לן כבית הלל דאמר [שם] ביומי וטבילה תלא רחמנא, ואם כן מאחר שמעיין אחד א"כ היא בטומאתה עד שתטבול. ולדברי ר"ת היתה צריכה שתי טבילות, אחד כשכלו ימי לידתה ז' לזכר או י"ד לנקיבה שתוכל לספור אחר כך ז' נקיים בטהרה, ואחת אחר הספירה להתירה לבעלה, דאם לא טבלה עדיין היא בטומאתה מאחר שמעיין אחד הוא. וה(י)לך אחר הרוב. אמנם מקצת חכמים החמירו לעצמם כר"ת מאחר שיצא מפיו. עד כאן דיני יולדת.
<h2>דף נז:</h2>
הנה דברנו עד עתה בידוע שראתה דם, אבל מצאה כתם בסדינה או בחלוקה, אם יודע[ת] שיש לה חבורה או גלד שבחפירת הקליפה תצא דם, או בבנה או בבעלה או אשה אחרת ששכבו במטתה, ויודעת שיש להן מכה או גרב המוציא דם בקלפו, אתה תולה הכתם בהם וטהורה, ואעפ"י שאינו מוציא עתה דם, שמא חפפו וגרדו עצמן עד שיצא דם ולא אדעתיהו. או נתעסקה בציפורה או בבשר אדומה או עברה בשוק של טבחים [תולה לומר שמא ניתז עליה] ולא אדעתה. ותולה הכתם בכל דבר. ופירש רבינו שמשון כי עתה פשט בכל ישראל שאפילו להראות לחכם אינו רגילות, והכי ק"ל כי סברא גדולה היא, כי מאחר שנתעסקה במין זה איכא למימר שנדבק בבגדה או בסדינה. והא דבעינה בכתם אמתלא שבא ממקום אחר, ה"מ ביתר מכגריס שהוא חצי פול, אבל אם הוא פחות מכגריס תולה בדם מאכולת או בפרעוש, בין ארוך בין משוך, ואפילו לא עברה בשוק של טבחים וגם לא שכב עמה בנה או בעלה טהורה. עד כאן דין כתם. הגהה. דברי המיימוני בכתמים [פ"ט ה"י ואילך]. לא בכל מקום שתמצא הדם על בשרה תטמא משום כתם, עד שתמצא כנגד בית התורפה, כגון על שוקה מבפנים או על עקיבה, או על גודל רגלה, שמא נטף מן החדר (שהלכה) על רגליה [בעת שהלכה] וכן בכל [מקום] שיוכל הדם לנתז כשתהלך. וכן אם נמצא על ידה בקשר אצבעותיה. אבל נמצא הדם מחוץ לשוקה או לרגלה, ואין צריך לומר אם נמצא למעלה מירכותיה, הרי זו טהורה. אבל כנגד בית התורפה, בין ארוך בין עגול טמא. וכן בחלוקה, מחגורה ולמטה טמאה, מחגורה ולמעלה טהורה. נמצא על [בית] יד שלה, אם מגיע כנגד התורפה טמאה, ואם לאו טהורה. מלבושה שהייתה פושטת ומתכסה בה בלילה, הרי זו טמאה בכל מקום שתמצא בו הדם. האשה שהשאילה חלוקה לחבירתה [נדה] ולבשתו אחריה בלא בדיקה ומצא עליו כתם, הרי זה תולה במי שלבשתו. השאילה אותו ליושבת על הכתם, אינה תולה בה, שאין תולין כתם בכתם. בדקה חלוקה ובדקה עצמה ומצתה טהור, והשאילה חלוק לחבירתה ולבשתו ונמצא עליו [כתם] כשהחזירתו לה, השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק. [ארוכה] שלבשה חלוק של קצרה ונמצא בו כתם, אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה, ואם לאו טהורה, שכתם זו של קצרה. עכ"ל.
<h2>דף סג:</h2>
ונפרש בע"ה דיני הפרשה אשר חייב אדם לפרוש מאשה סמוך לווסתה. והזהרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן, וכמה, עונה, יום או לילה [ס"ג ע"ב]. ומדקדוקי רבותינו שמעינן דאשה שרגילה ביום קבוע, כגון כל יום ר"ח או בזמן אחר, אם רגילה לראות בתחילת הלילה או באמצעיתה או בסופה אסור לשמש כל אותו הלילה אולי תראה, ומותר לשמש כל היום [שלפניה] אפילו בסופו, וכל יום שלאחריה אפילו בתחילתו. וכן אם רגילה לראות ביום, דין אחד כלילה. וכל אשה שהיא טהורה, אינה צריכה לבדוק לא שחרית ולא ערבית ולא בשעת תשמיש. ולא מיבעיא אם יש לה ווסת דאינה צריכה בדיקה, אלא אפילו אין לה ווסת וזמן קבוע לראייתה אינה צריכה בדיקה כלל, דכל לבעלה לא צריכה בדיקה, וכן הלכה. ואשה שהיא בחזקת טהרה לבעלה והלך למרחק, מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואין צריך לשאל לה, אפילו מצאה ישנה. ואשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני [אינה] נאמנת, וצריכה לספור ז' ימים נקיים ותטבול בליל שמיני. ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כגון שאמרה הייתי בושה מאחותי או מאמי, או לא היה בי כח לסבול תשמיש. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצאה דם. הגהה. שמואל בעי לאזקוקי עם אתתיה, אמרה ליה טמאה אני, למחר א"ל טהורה אני, א"ל אתמול טמאה השתא טהורה, א"ל אתמול לא הוה בי חיילא, השתא (כי) הוה בי חיילא, והיינו דאמרי רבנן ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ירושלמי [כתובות פ"ב ה"ה].
<h2>דף סו.</h2>
בימי הקדמונים רבותינו ז"ל אמרו על פי התורה שנתנה למשה מסיני, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה, וזה הפסוק מדבר בנדה. ונדה דאורייתא אם ראתה דם משהו, והוא ממראה חמשה דמים הידועים, וידוע שבא מן המקור, תהא טמאה שבעת ימים לבעלה ולטהרות. ואפילו תראה כל שבעה ימים רצופים ולא הפסיקה עד לערב של יום השביעי טובלת לערב ומשמשת. ולמחר יום השמיני הנה כלו שבעה ימי הנדה ומתחילין ימי זיבה, עד שיכלו אחד עשר יום מאותו יום השמיני לנדתה והלאה, והם נקראים ימי זיבה, ואפילו לא ראתה בהם כלל. ואם ראתה דם ביום ראשון [מ]אותם אחד עשר יום היא זבה קטנה, ותשמור למחרתו אם תראה אם לאו, והיא נקראת שומרת יום כנגד יום. ואם לא תראה לאותו יום, תטבול לערב ותשמש. ואם תראה ביום שני גם כן, הנה עדיין זבה קטנה ותשמור למחרתו, ואם לא תראה באותו יום שלישי תטבול לערב ותשמש. ואם ראה תראה ביום שלישי, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור ז' נקיים בלא שום ראיה, בין זיבה בין קרי. והיה בלילה אור לשמיני מראיתה מאחד עשר יום תטבול לערב ותשמש לילה זו ויום אחד עשר, עד צאת הכוכבים של שנים עשר. וכל אחד עשר יום, כל זמן שתראה בהן ג' ראיות רצופות צריכה לספור שבעה נקיים, בין באמצעים בין בסופם. וגם אם ימשכו ימי הספירה אחר האחד עשר יום ונכנסו בימים הראוים להיות בהם נדה, אפילו הכי לא יכלו הימים ההם דזיבה עד שישלמו ימי הספירה. ואם ראתה ביום עשירי לבד, בעי שימור האחד עשר יום לרבי יוחנן מן התורה [ע"ב ע"ב]. ואם ראתה יום י"א לבדו, מן התורה אינה צריכה שימור יום המחרת, אלא טובלת לערב ומשמשת. ואם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר יום, דהשתא כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה, לרבי יוחנן בעי שימור יום שנים עשר מן התורה, ולריש לקיש מדרבנן. וטבילת נדה אינה אלא בלילה, וזבה אפילו ביום. ולאחר הי"א יום נכנסין הימים הראויים להיות בהם נדה, וצריכה לפרוש מבעלה ליל אור שנים עשר, וכאשר תראה מכאן ואילך תשב על נדתה. וכן תעשה כל ימיה.
ובזמן הזה שנתמעטו הלבבות ורבו הספיקות, והנשים אינן פיקחות ואין להן לב לדעת מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה, קבלו עלייהו חומרא דרבי זירא, דאמר רבי זירא [ס"ו ע"א] בנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, ולאו דווקא כחרדל אלא אפילו במשהו. הלכך בזמן הזה כל הנשים מחזקינן להן כזבות, ואם תראה טיפת דם משהו תשב עליה שבעה נקיים. וביום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב, ותשים סדינים לבנים או בדוקים מכתמים במטתה, ובקומה למחרת ממטתה תלבש חלוק לבן. ובחורף שהיא נעורה הרבה בלילה תלבש חלוק לבן מיד אחר הבדיקה של ערבית או נקי מכתם. ותתחיל לספור שבעה נקיים, ויום שפוסקת בו אינו מן המניין. וצריכה לבדוק עצמה ולהכניס בגד נקי ולבן או מוך ברחמה בעומקי אותו מקום ולהוציאו, ולראות אם ניכר בו שום אדמומית. כן תעשה כל שבעה ימי הספירה שחרית כשתקום ממטתה, וערבית כשתלך לבית הכנסת. ואם תמצא שום אדמומית במטלית שבדקה בו או בחלוקה או בסדינה, סותרת כל מה שספרה, וצריכה לספור ז' נקיים ממחרת אותו יום והלאה. ואם שכחה ולא בדקה עצמה רק כשפסקה לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה, ולא בדקה עד יום [שמיני, או שפסקה לערב ולא בדקה למחרת עד יום] השביעי שחרית וערבית, אעפ"י דקיימא [לן] כרבי אליעזר [ס"ח ע"ב] דאמר דהרי הן בחזקת טהרה, אין לסמוך על זה, אלא צריכה אפילו בדיעבד שלא יהא יותר מחמשת ימים בין בדיקה לבדיקה אם לאו שנאנסה. ואם לא בדקה רק ביום שפסקה וביום ראשון של ספירה לא בדקה עד המחרת, אין לומר שהיא בחזקת טהרה, דלאו תחילתו איכא, ומתחלת לספור מיום הבדיקה שהוא יום שני לפסיקתה. ואותן השבעה ימים מספירה הם נקראין ימי ליבונה, ואסורה ליגע לבעל אפילו באצבע קטנה, כדאמר אליהו לההיא אתתא [שבת י"ג ע"ב]. ורבינו שלמה עליו השלום היה נזהר מלהושיט חפץ או מעות או מפתח מידו לידה. ולישן במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, או לאכול זה אצל זה או זה לפני זה, אסור. אמנם אם יש הפסק על השולחן בין זה לזה מותר. ולעולם תהיה בטומאתה אפילו לאחר ימי הספירה עד שתטבול בלילה, כאשר נבאר בע"ה. הגהה. אלה דברי רבינו משה [פי"א הי"ד], זה שתמצא בכמה מקומות שהנדה יושבת (שלשת) [שבעת] ימים שלמים בנדתה ואעפ"י שלא ראתה דם אלא יום אחד, ואח"כ תשב ז' ימי נקיים אחריהם, אין זה מנהג אלא טעות, והמורה טעה, כי מיד אשר פסקה תשב בז' ימי ליבון. וכן זה תמצא בכמה מקומות שיולדת זכר לא תשמש כלל עד מ' ונקבה עד שמונים ואעפ"י שלא ראתה דם אלא בתוך הז', אין זה אלא טעות ודרך מינות באותן מקומות, ומן הצדוקים למדו דבר זה, כי מיד שפסקה תמנה ז' ימי ליבון, ואם תראה אחרי' עד סוף מ' או פ' הכל דמי טוהר, ומותר לכופן כדי להוציא מלבן להחזיק בדברי חכמים שתספור ז' נקיים כמו שביארנו. ומותר להתקשט בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה. עכ"ל. ועד הנה דברנו באשה שלא שמשה עם בעלה בליל ראייתה, ולא קודם לכן ג' ימים. אבל אם שמשה ואח"כ ראתה דם, לא מבעיא אם ראתה ג' רצופים שלא תתחיל לספור ביום הרביעי, דבעינן שש עונות שלימות לילה ויום, ואולי תפלוט גם ביום הרביעי שכבת זרע ותטמא מן התורה, דק"ל [ל"ג ע"ב] דפולטת שכבת זרע כרואה דם מטמאה, אלא אפילו לא ראתה אחר תשמישה רק יום אחד, לא תתחיל לספור עד יום חמישי. ואפילו לא שמשה נמי, אומר השר משאנ"ץ ז"ל דתמתין עד יום חמישי, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה. ואם רוצה להתחיל לספור ממחרת הראייה בשמשה קודם לכן, יש מתירין בעניין זה שתכניס מוך נקי או בגד רך באותו מקום, ותקנח היטב השכבת זרע או תרחץ בחמין, ואז תפלוט על ידי החמין. אמנם אומר רבינו יצחק כי אין לסמוך על זה הקינוח, כי לפעמים לא תקנח יפה אם נכנסה השכבת זרע במקור, ואין לנו להקל כל כך.
הנושא את הבתולה, הלכה דצריכה שתספור ז' נקיים קודם שתזקק לבעלה, דהכי ק"ל [ס"ו ע"א] תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. ואפילו קטנה שלא ראתה מימיה, גם אינה בת ראייה, אפילו הכי צריכה לספור ז' נקיים, דמחמדא ואימא ראתה דם מחמת חימוד. ואחר שתטבול הילכתא דבועל בעילת מצוה ופורש [ס"ה ע"ב], ואפילו ראתה דם מחמת הבעילה גומר ביאתו ופורש. ותמתין ג' ימים לאחר התשמיש טרם תספור ז' נקיים, שמא תפלוט השכבת זרע ותסתור הספירה, עד יום חמישי לשמושה. ותלבש חלוק לבן, וסדינים לבנים במטתה תשים, ותטבול ליל יום שמיני כדין שאר נשים. ואם תרצה (אחרת) מחרת שמושה לרחוץ בחמין ולקנח יפה הרשות בידה, כאשר פירשתי.
<h2>דף סו:</h2>
עד כאן דברנו מטומאת נשים בין בתולה בין בעולה ובין יולדת, ומניין ימי טומאתה, וכמה ימים תטמא. ועתה נפרש סדר טהרתן, ומתי תטהרו, ובמה יטהרו, ובאיזו שעה יתחיל טהרתן, ובמה יטבלו, בע"ה. והאידנא דחשבינן לנשים דידן לספק זבות לספור ז' נקיים ואפילו לטיפה אחת כחרדל כדפרי', ולא תטבול עד ליל מוצאי שביעית. והיה ביום השביעי לספירתו מחצי היום ולמעלה בעוד היום גדול תכנס בחמין, ותחוף ראשה, פרוטיי"ר בלע"ז, עצמה בכל מקום, בנחת ולא בחיפזון, ולא תצא מן המים חמין עד הערב. ותחוף עצמה בכל מקום סתריה ובכותלי בית הרחם היטב, ובבית השחי ובבית הערוה ותחת ירכותיה מפני הזיעה והטינוף. ולנקר שיניה שלא יהא לה דבר מאכל בין שיניה ולא עצם, שהרי שפחתו של רבי היה לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. ותחוף בכל הגוף, כי כך פסק רבינו שלמה ורבינו יצחק הלוי ע"ה דחפיפה בכל הגוף, והביאו כמה ראיות לדבריהם. ורבינו יעקב דוחה ראיותיהם ופירש דחפיפה אינה אלא בראש. ולא עבדינן כוותיה, אלא מנהג טוב לעשות חפיפה בכל הגוף. וכן ראשה תחוף במים חמין, ולסרק במסרק, דמיליי"ר בלע"ז, היטב, שלא יתערבו השערות ויתקשרו, שאמר רבה בר רב הונא [ס"ז ע"א] נימא אחת קשורה חוצצת. ולא תחוף במים צוננים, ולא תרחץ ראשה בבורית, שאבו"ן בלע"ז ונתר, דילמא קטרי שערה דידה. וצריך להסיר כל גלד ומכה שעליה, דאמר רמי בר חמא [ס"ז ע"א] האי ריבדא דכוסילתא, הוא הגלד שעל המכה [של] ההקזה, עד תלתא יומי לא חייצא, דעדיין לח הוא, מכאן ואילך חוצצת, דנעשה יבש ונדבק בדוחק אל הבשר. ואפילו אם מצטער אם תסיר הגלד מעל המכה, או אבעבועות שחין, דלא היתה בדעתה להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד, מ"מ רגילין הוא להסיר הכל, או תמתין עד שתתרפא, כך פירש רבינו ברוך. ועוד תנן [מקואות פ"ט מ"א] אלו חוצצין, גלידי לכלוך הצואה שעל בשרו, וצואה תחת הצפורן ואפילו לחין. לפלוף שבעין, יבש חוצץ. וצריך לחתוך ציפורניה שגדולים ועוברין הבשר, משום הטיט שתחת הציפורן. אם יש קוץ תחוב בבשרה והוא כל כך בעומק שאינו נראה, אינו חוצץ אעפ"י שאין קרימת עור עליו. ואם נראה חוץ לבשרה חוצץ. וצריך לחוף קמטיה, דראוי לביאת מים [בעינן]. ובחול המועד חופפת בחמין, ותחתוך ציפורניה בשיניה או דרך שינוי ממה שרגילות לחתוך בחול. וטוב מכולם שתעשה על ידי שפחתה גויה, דשבות במקום מצוה מותר. ואם חל טבילתה במוצאי שבת או במוצאי י"ט, חופפת היטב בליל הטבילה. וטוב שתרחץ כל גופה בערב [שבת], ותחוף כתקנה גופה וראשה, ובמוצאי שבת תקח קדירה גדולה או קומקום מלא מים חמין ותשפשף כל גופה בידיה, וגם תסרוק כל ראשה במסרק היטב. ואם חל י"ט אחר השבת, או חל טבילתה ליל שני בשבת והרי שני ימים טובים, אז תחוף כל גופה מערב שבת ואת ראשה, והימים שבינתים תשמור עצמה מכל טינוף, ובליל טבילתה תנקר שיניה היטב שלא תשאר לא פירורין ולא בשר ולא עצם בין שיניה, דנהי דביאת מים לא בעינן בשיניה מ"מ ראוי לביאת מים בעינן. ואחר שתחוף בשביעי שלה היטב כאשר פי', תצא מן המים חמין, ולא תשלשל שערות ראשה.
<h2>דף סז:</h2>
ואם אירע טבילתה בלילי ט' באב, אסורה לטבול עד אחר ט' באב, גם לא תחוף בערב ט' באב, כי כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. אמנם יש מתירין לחוף ערב ט' באב בבקר ותטבול בליל מוצאי ט' באב, אבל לטבול בליל ט' באב או לחוף ביום ט' באב ודאי אסור. ואשה גרגרנית, יש לספק אם תוכל לטבול עד שתסיר כל החטטין, כוב"ש בלע"ז, שבראשה. ולחוף בערב שבת ולטבול בשבת, אסר ר"ת. הגהה. תשובה מרבינו יצחק ברבי אברהם על חימום מי מקוה דטבילת נשים. הנה מאד תמהתי על דבר אשר אסרת להחם המקוה במים חמים או באבנים חמים בעששיות של ברזל, וכתבת לי דברים אשר לא שמעתם האוזן, כי ר"ח כתב בפי' אשר ר"ת כתבם בספר הישר שלו והעיד עליו עדים נאמנים, וכל דבריו דברי קבלה, והוא התיר הדבר בלא גמגום, ואתה אוסר, ולא ידעתי את הטעם, הנקל הנקלה בעיניך לבטל בנות ישראל מפרייה ורבייה. והלא רבינו יצחק מורה כדברי, והנהיג שיטתו במסכת תענית [י"ג ע"א] גבי טבילה בחמין מי איכא, והתיר הדבר. וגם הרב ז"ל מלוניי"ל כתב וזה לשונו לדידן נמי יכול להיות מקוה חם בי"ט דאין מים חמין, ואפילו לרבנן יכול להחם בעששיות של ברזל או במקוה שלם ויחמוהו המים שאובין, וזהו כדברי ממש. וגם ר"ת לא החמיר במלאו"ן לאסור, רק התרה בהם להזהר במקוה שלם, יען כי הם אינן בני תורה ולא היו בקיאים בדינין, כי אולי יהיה המקוה חסר וישלימהו באותן מים שאובין חמין, אבל לא להורות איסור. והלא כבר יצא מישיבת רבינו יצחק היתר גמור בדבר, אשר עליו נאמר וצדיק יסוד עולם, ואני הקטן בכולם קבלתי כך ממנו, ואין לסור ימין ושמאל, כי כבר זרחה השמש עליו, משא ישראל ואציליו. עכ"ל.
ותלך אל המים מבעוד יום ותטבול בהן. ובשעת טבילתה תרחיב ירכותיה שלא יגעו זה לזה, ותפשוט זרועותיה, ותגביה דדיה, ולא תדחוק את שפתיה רק ברפיון, ולא תעמוץ עיניה ביותר. ובכל אילו לא עלתה לה טבילה, דראוי לביאת מים בעינן. ותזהר אחר טבילה שלא תבא לביתה עד שתהא לילה, פן יבא עליה בעלה ביום הטבילה מבעוד יום ותראה אחר כך בעוד שהוא יום, וסתרה כל מניינה למפרע. ואפילו אם איחרה טבילתה עד יום שמיני או תשיעי לא תטבול ביום משום סרך בתה, שתטעה שהוא יום השביעי, ותעשה גם היא כן כשתגדיל. וטבילת נדה וזבה אינה צריכה מים חיים, דווקא זב טעון מים חיים, אבל נדה וזבה לא, וטובלת במי מקוה שיש ארבעים סאה, כדא' [ס"ז ע"א] אבוה דשמואל עביד מקוואות לבנתיה ביומי ניסן. ואם הם נובעים אין צריך מ' סאה, רק שתוכל להתכסות בהן. ואם ממקום אחר שנובעין ממעיין או מנהר גדול ומחוברין לנהר על ידי נביעה אין צריך מ' סאה. ובמקום שיראה ללכת בלילה משום גנבי או פריצי העיר, הורה ר"ת שתטבול ביום ולא תבא לביתה עד הלילה עד שתחשוך, או תטבול בשמיני שלו ביום ותזקק לבעלה מיד.
<h2>דף עב:</h2>
בימי הקדמונים רבותינו ז"ל אמרו על פי התורה שנתנה למשה מסיני, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה, וזה הפסוק מדבר בנדה. ונדה דאורייתא אם ראתה דם משהו, והוא ממראה חמשה דמים הידועים, וידוע שבא מן המקור, תהא טמאה שבעת ימים לבעלה ולטהרות. ואפילו תראה כל שבעה ימים רצופים ולא הפסיקה עד לערב של יום השביעי טובלת לערב ומשמשת. ולמחר יום השמיני הנה כלו שבעה ימי הנדה ומתחילין ימי זיבה, עד שיכלו אחד עשר יום מאותו יום השמיני לנדתה והלאה, והם נקראים ימי זיבה, ואפילו לא ראתה בהם כלל. ואם ראתה דם ביום ראשון [מ]אותם אחד עשר יום היא זבה קטנה, ותשמור למחרתו אם תראה אם לאו, והיא נקראת שומרת יום כנגד יום. ואם לא תראה לאותו יום, תטבול לערב ותשמש. ואם תראה ביום שני גם כן, הנה עדיין זבה קטנה ותשמור למחרתו, ואם לא תראה באותו יום שלישי תטבול לערב ותשמש. ואם ראה תראה ביום שלישי, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור ז' נקיים בלא שום ראיה, בין זיבה בין קרי. והיה בלילה אור לשמיני מראיתה מאחד עשר יום תטבול לערב ותשמש לילה זו ויום אחד עשר, עד צאת הכוכבים של שנים עשר. וכל אחד עשר יום, כל זמן שתראה בהן ג' ראיות רצופות צריכה לספור שבעה נקיים, בין באמצעים בין בסופם. וגם אם ימשכו ימי הספירה אחר האחד עשר יום ונכנסו בימים הראוים להיות בהם נדה, אפילו הכי לא יכלו הימים ההם דזיבה עד שישלמו ימי הספירה. ואם ראתה ביום עשירי לבד, בעי שימור האחד עשר יום לרבי יוחנן מן התורה [ע"ב ע"ב]. ואם ראתה יום י"א לבדו, מן התורה אינה צריכה שימור יום המחרת, אלא טובלת לערב ומשמשת. ואם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר יום, דהשתא כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה, לרבי יוחנן בעי שימור יום שנים עשר מן התורה, ולריש לקיש מדרבנן. וטבילת נדה אינה אלא בלילה, וזבה אפילו ביום. ולאחר הי"א יום נכנסין הימים הראויים להיות בהם נדה, וצריכה לפרוש מבעלה ליל אור שנים עשר, וכאשר תראה מכאן ואילך תשב על נדתה. וכן תעשה כל ימיה.
